צ'רלטון בע"מ נ' בדר

החלטה

העניין שבפני, בקשת הנתבע לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע.

טענות הצדדים

הבקשה נסמכת על הוראות סעיף 353 א' לחוק החברות התשנ"ט 1999, המקימה – לטענת הנתבע – חזקה כי חברה מוגבלת במניות, מן הראוי להטיל עליה חיוב להוכיח כי תוכל לשאת בהוצאות הצד שכנגד, ככל שאלה יוטלו עליה במסגרת ניהול ההליך.

בהקשר זה, טוען הנתבע, כי התובענה הינה מעשה נלוז, תביעה טורדנית קנטרנית וחסרת כל בסיס ועילה. הנתבע מפנה לכך כי הון המניות הרשום של התובעת (שהינה חברה פרטית) הינו בשיעור 25,000 ₪ – וסבורה היא כי נטל השכנוע בדבר חריגה מהכלל המותווה על ידי סעיף 353 לחוק החברות, מוטל על התובעת. לאור זאת, סבור הנתבע כי יש לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, ככל שהתובענה תידחה.

התובעת השיבה לבקשה, ולדבריה אין בבקשה דבר וחצי דבר, ולמעשה, בהיעדר תקיפה עובדתית ישירה של המפורט בתובענה, אין לגישתה הצדקה לחייב בהפקדת ערובה כלשהיא. התובעת סבורה כי מדובר בניסיון נואש לעכב את בירור העובדות, ומוסיפה היא כי שני התנאים אשר בירורם נדרש לצורך קביעה בשאלת חיוב בהפקדת ערובה, פועלים לזכותה ולא לחובתה, והם: כי היא תוכל לשאת בהוצאות הנתבע אם תידחה התובענה, ונסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב בהפקדת ערובה.

אדנים משפטיים

סעיף 353א' לחוק החברות התשנ"ט 1999 קובע:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין"

ולפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע"

לענין זה, הביע ביהמ"ש העליון את דעתו, במסגרת רע"א 10376-07, ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (מצוי במאגר "נבו"):

"עיקר תכלית התקנה היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר בית המשפט סבור כי סיכויי ההליך קלושים. עם זאת, אין הכוונה להגביל את הגישה לבית המשפט רק לבעלי אמצעים. על כן, בית המשפט יפעל בנושא זה במתינות, תוך הפעלת שיקול דעת זהיר לגבי אופן הבטחת הוצאות המשפט. ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647 (1990) (להלן: פרשת אויקל); ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז (3) 846 (1993); רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב, פ"ד נד (2) 845 (2000); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 751-750 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן – גורן, 2009).

הפסיקה התוותה כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה זו, בשים לב להיעדר קריטריונים בתקנה עצמה. מקובל כי בעת שקילת בקשה לחיוב בהפקדת ערובה על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות (אשר נחשבת לזכות בעלת אופי חוקתי מן המעלה הראשונה ואף כזכות המהווה תנאי בסיסי לקיומן של שאר זכויות היסוד – ראו: פרשת אויקל; רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577 (1997) (להלן: פרשת ארפל); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז (5) 433, פסקה 12 לפסק הדין (2003)) לבין זכותו של הנתבע כי לא ייצא מפסיד באם תידחה התביעה נגדו (ראו: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח', פ"ד נח (5) 865 (2004) (להלן: פרשת איברהים)). שיקול הדעת של בית המשפט בבואו להחליט בעניין תקנה 519(א) לתקנות רחב הוא (עיינו: פרשת איברהים, שם, בפסקה 5). בית המשפט מביא בחשבון גם שיקולים נוספים, כגון: סיכויי ההליך, מורכבותו, שיהוי בהגשת התביעה וכן מיהות הצדדים. במסגרת זו ניתן אף משקל למידת תום הלב בנקיטת ההליך. עיינו והשוו: פרשת אויקל; פרשת איברהים, שם, שם; דודי שוורץ סדר דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות 99-31, 112-1 (תשס"ז)."

ומוסיף ביהמ"ש העליון ואף מתווה את הדרך הראויה לעריכת האיזון (ענין ל.נ. הנדסה ממוחשבת, שם):

"מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו: פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמד מהתיבה: "אלא אם כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק). זאת ועוד – על פי הפרשנות שהיתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר – על דרך ההיקש –כי שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות – אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). " (ההדגשות אינן במקור – א.צ.)

ראה לענין זה, אף רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' ג. טלי עד שינוע בע"מ (ניתן ביום 29.12.2011, מצוי במאגר "נבו").

דיון והכרעה

את שלב הבדיקה הראשון, צולחת התובעת בהצלחה. הנתבע כלל אינו מעלה את הטענה כי במידה ויהא חיוב בהוצאות, יקשה על התובעת לעמוד בו. זהו השלב הראשון והמקדמי, ודי בכך כי שלב זה לא נצלח, כדי לדחות את הבקשה. הטענה הועלתה באופן סתמי וכללי, חסר תימוכין וחסר אסמכתאות. לא נטען כי במידה ויהיה חיוב, ואפילו חיוב בסך 20,000 ₪, התובעת לא תוכל לעמוד בו. כל אשר נטען, הינו כי הון המניות של התובעת הינו בסך 25,000 ₪. האמירה הנ"ל הינה רפה ולא רלוונטית, ואינה מצביעה על קושי כלכלי לעמוד בהוצאות אלה.

לגישתי, אין הבקשה צולחת את השלב הראשון שיש לבדוק, ואולם למעלה מן הצורך אבהיר, כי אף אם הייתי מטיל את הנטל על התובעת (ולא כך אני סבור), הרי שגם שלב זה מסתיים עם אותה התוצאה ממש. קרי, נותר לבדוק, האם נסיבות העניין מצדיקות את חיוב התובעת בהפקדת ערובה.